הבן הזה של השכנים, יום אחד אני עוד אהרוג אותו. עדיין לא ברור לי איך. אולי עם בלוק מהמרפסת או רברס בחנייה – בום! אחר כך אשטוף ידיים בכיור, אוציא מגבת נקייה מהארון ואנגב אותן, אתלה את המגבת לייבוש על הידית של התנור ואיישר אותה, שתהיה מקבילה לידית, אמזוג כוס מים מהברז, אתיישב, אשתה, אניח את הכוס על השולחן ואומר לעצמי – זהו. סוף סוף נגמר.
אף פעם לא רציתי ילדים. זה לא עניין, כלומר, של השנים האחרונות. וכשאומרים לי – יצורים רכים וטהורים, אני עונה – בקושי בעצמי אני יודעת לטפל, אז לא תודה. הרבה נשים חולות על ילדים. רואות ילד, עדיף תינוק, ישר צועקות – חיימשלי! ומייד מתחילות לבייץ. הרבה בחורות צעירות, הן רוצות תאומים. בן ובת, כי זה הכי חמוד. זה לא הכי חמוד?! – הן אומרות כבר בדייט הראשון, ואחר כך מתפלאות שהוא לא מתקשר יותר, נעלם.
פעם יצאתי עם מישהו. הוא אמר – לשם ההגינות אני אגיד לך כבר עכשיו, אני לא מעוניין להיות הורה. עניתי – טוב מאוד כי גם אני לא. איזו מן אישה את – הוא תהה – אם אין לך רגש אימהי. עניתי – אל הורות זה דווקא טרנדי. הוא אמר – ובנוסף, גם מתנשאת ומתחכמת, ועניתי – אתה לא מכיר אותי בכלל, והוא אמר – ויש לך תחת רחב. עם זה כבר לא יכולתי להתווכח.
בעבודה שלי אנשים מביאים את הילדים בחופשים. זה דבר מקובל, בעיקר בסוף אוגוסט. כבר אין קייטנות, הבייביסיטר ביוון עם חברות, הסבתות לא עונות לטלפונים. מי שלא סגרו שנה מראש מלון באילת או צימר בצפון או דיל משפחתי לאירופה, נתקלים כל בוקר בבעיה. בלית ברירה, הם אורזים לה תיק, חוגרים אותה בבוסטר, ונוסעים איתה למשרד.
בשעה הראשונה הכול קורה בדיוק לפי התוכנית. הבעיה יושבת בשקט, צובעת בטושים, צופה בטאבלט ועונה בנימוס כששואלים אותה בת כמה היא ואיך קוראים לה. כולם מוקסמים – כזאת מתוקה, איך היא מעסיקה את עצמה יפה, אבל אז לבעיה מתחיל לשעמם ויש לה פיפי והיא רעבה ובא לה כל מיני דברים שאין במשרדים, ומי שהביא אותה מבין שלעבוד הוא כבר לא יעבוד היום. הוא אורז בחזרה את הטושים והטאבלט בתיק והם הולכים הביתה, ואחרי שהם יוצאים כולם אומרים – איך הם דומים, ממש קופי. אני שומעת את זה וחושבת – רק זה חסר לי באמת, עוד אחד כמוני, בקטן.
פעם יצאתי עם מישהו. אמרתי לו – אתה לא סתם מישהו. אתה – אמרתי לו – תהיה האבא של הילדים שלי. הוא נבהל – רצינית?! צחקתי – מה פתאום, רציתי רק לראות את התגובה. שכבנו. זה לא היה משהו. אחר כך הוא הלך ולא חזר. אני אפילו לא זוכרת איך קוראים לו.
פעם יצאתי עם מישהו אחר. ישבנו, שתינו. אמרתי – בא לי שתבוא איתי הביתה. הוא ענה – מתאים. הלכנו ברגל ובדרך עצרנו להתנשק. אמרתי לו – אתה חמוד מאוד. והוא אמר – גם את. כשהגענו, הוא אמר – אז פה את גרה, קשוח! אחר כך התפשטנו והוא אמר – יש לך תחת רחב, אני מת על זה, ושוב אמרתי לו שהוא חמוד. שכבנו. זה היה חמוד.
נהיינו חמודים ביחד. כולם אמרו עלינו – איזה זוג, כאלה חמודים. הוא לא רצה להתחתן. מה רע לנו ככה – הוא אמר, ואני אמרתי – ככה לא רע בכלל. שכבנו.
בבניין שאנחנו גרים בו, יש הרבה משפחות עם ילדים. גם בבניינים הסמוכים, וברחוב, ובכל השכונה. חדרי המדרגות הם חניונים לעגלות, במעלית יש ריח של מגבון. וכמה רעש – טלוויזיות, בכי, צעקות. אם הייתי יודעת שזה מה שיקרה, שהאזור, שפעם אמרו עליו – קשוח, יהפוך לג’ימבורי, הייתי אומרת למתווך – תמצא לי משהו מדליק בבית עלמין ירקון.
אני סוגרת את החלונות וכשהכול אטום, קוראת דברים בוויקיפדיה: סילביה פלאת. היא, למשל, סתמה את הדלת בסמרטוט רטוב. אחר כך היא הדליקה את הגז, ואת הראש דחפה לתוך תנור. השאירה פתק, שם וטלפון של השכנה, חלב ועוגיות וילדים. אני נבהלת – מי לדעתך אמור לדאוג להם עכשיו? ואז קוראת שגם הילד התאבד, והילדה עדיין לא. וירג’יניה וולף, היא לא השאירה אחריה אף אחד. גם פרידה קאלו, לאה גולדברג, סימון דה בובואר, וינונה ריידר. גם רחל. היא רק כתבה – בן לו היה לי. זו מן הסתם מטאפורה למשהו אחר.
חשבנו לעבור מכאן לא פעם. בכל פעם אני הולכת לראות דירה, ואומרת לעצמי – הפעם! נכנסת, ומייד בורחת. בחוץ אני אומרת למתווך – זה לא ראוי למגורים החור המעופש הזה, כיור אפילו אין שם. הוא צוחק – כיור זה לוקסוס, מאמי, עם תקציב מצחיק כמו שלכם תגידי בכלל תודה שיש קירות. ופעם אחר פעם אני מתקשרת לבעל הבית, מבקשת לחדש חוזה. הוא דמנטי, וכמותו גם המחיר.
יום אחד השתנתי על מקלון. כשהופיעו שני פסים ורודים בחלונית, הראיתי לו והוא חיבק אותי – בקרוב נהיה הורים! אמרתי – אני לא רוצה להיות הורה, והוא אמר – אם ככה אז אני הולך. אמרתי – אני לא רוצה להיות לבד, אני רוצה שתישאר, והוא אמר – אז משאירים. הסכמתי. הוא נשאר.
השכנים שלנו בדירה ליד, הם איומים. היא מחזאית, הוא דולה, ושניהם אוכלים רק אורגני תוצרת הארץ, לובשים רק אורגני תוצרת נורבגיה, נוסעים בשבתות לסדנאות של מיניות מודעת ולא מעשנים. פשוט הפסקנו – היא סיפרה לי – יום אחד אמרנו שנינו די, פשוט די.
יש להם ילד, בן שלוש. הם נכנסו להיריון ראשון קצת אחריי. כשהיא גילתה שגם מעבר לקיר עומד להיוולד תינוק, היא דפקה לי על הדלת והודיעה – מהיום נהיה חברות ואחר כך אימהות ביחד, זה כל כך מרגש. הציעה לי להצטרף לקורס לידה מודעת, ושאלה – כבר יש לך דולה? לא – עניתי – וגם ולא תהיה. את סתם פוסלת – היא אמרה – זו חוויה אחרת.
אני רואה אותם במעלית כל יום עם הילד. יש לו תלתלים שחורים ומבריקים, הוא מדבר הרבה מילים ולא רואה מסך. הם שולחים אותו לגן פרטי-הוליסטי, והוא לומד שם איך להיות קשוב. הם ישנים כולם ביחד – היא סיפרה לי. לא שאלתי ובכל זאת היא סיפרה לי – הוא סופר עד עשרים, הוא מעריץ את רדיוהד, הוא מצייר שזה למות. הוא מרים את הראש המתולתל שלו ומסתכל עליי מלמטה בפנים רציניות, ולא אומר לי כלום. אני חושבת שהוא יודע שלא רציתי, ורוצה להגיד לו – זה לא קרה באשמתי אז אל תסתכל עליי ככה, המבט הזה שלך מכאיב לי, ומתאפקת לא לבכות.
התינוק יצא שחור. שאלתי – מה אתם עושים איתו? ענו לי – מה עושים, מה נראה לך שעושים, אין מה לעשות, זורקים לפח.
איורים מאת: דקל חברוני | עיצוב ופיתוח: סטודיו לימונצ’לו | כל הזכויות שמורות לשני הררי