הר הזבל

בגיל ארבעים ושלוש, קצת אחרי חנוכה, תקפה אותי תחושה מעורפלת בלתי מבוססת ועם זאת ממשית, שמשהו לא בסדר, והתחושה הזו, שהחלה דרכה כאיום ערטילאי, כמו אנס שאולי ממתין בחדר המדרגות או נחש משובלל תחת אבן בתחילת האביב, הלכה וצברה נפח ומוחשיות שקיבלו, בין היתר, גם ביטויים גופניים, כמו כאבי ראש שהיה אפשר להסביר בשתיית יתר, תזונה לקויה ושינה בלתי סדירה, אבל אני ידעתי שיש עוד משהו מעבר, משהו מטריד, ודאי ובלתי ניתן להכחשה.

הלכתי לרופא. הצגתי את עצמי בפני המזכירה והתיישבתי בחדר ההמתנה. צפיתי בתוכנית הבוקר ובמקבצי הפרסומות, עלעלתי בעיתון נשים, ניגשתי למתקן, שתיתי מים וחזרתי למקומי. ניסיתי לנחש ממה סובלים כל יתר היושבים בחדר. כשנסגרה הדלת מאחורי קשיש צנום, והמזכירה קראה בשמי והכריזה – את אחריו, נדרכתי. לרגע נתקפתי חשק עז לברוח משם ולשכוח מהכול. יהיה מה שיהיה הדבר שרודף אותי, מדומיין לחלוטין או מעוגן במציאות, אין בי כוחות להתמודד איתו, אז מה כבר תשנה הידיעה, עדיף להתמקד בהדחקה, חשבתי לעצמי בדיוק כשנפתחה הדלת והמזכירה סימנה לי בתנועת סנטר קלה להיכנס. נכנסתי.

הראיתי כרטיס. הרופא עיין בפרטים האישיים שעלו על המסך ושאל שאלות: בריאה בדרך כלל, עניתי – כן. הריונות תקינים, עניתי – כן. מעשנת, שיקרתי – לא. ובכן – שאל – מה הבעיה? תגיד לי אתה – אמרתי.

הצמיד אותי אל סטטוסקופ והאזין: לפעימות הלב, לרחשי הקיבה, לתפקוד הכליות. האיר לי בפנס לתוך האוזניים, לתוך האישונים, לתוך חלל הפה. מישש, חוליה אחר חוליה את עמוד השדרה. מישש-האיר-האזין באריכות, ולבסוף קבע – דפוק מן היסוד.

רציתי להבין – אז זהו? אין לי תקנה? והוא ענה – מקרה אבוד. אמרתי – טוב, תודה על האבחון, וקמתי. הרופא אמר – חכי עוד רגע, שבי. ישבתי. מאוכזבת? – הוא שאל. עניתי – לא יותר מהרגיל, והוא אמר – תראי, אני בסך הכול רופא עם מומחיות מוגבלת, השליטה שלי בחומר טעונת שיפור, שנים שלא עברתי ריענון, המוח כבר חורק והדיפלומה מפוברקת, והצביע על הקיר עליו היה תלוי מסמך דהוי ברומנית. משכתי בכתפיי. הרופא רכן קדימה, פרש את פלג גופו העליון על השולחן, נעץ בי מבט חודר ולחש – המלצה שלי, לכי לקבל חוות דעת נוספת. ממי? – שאלתי. אין לי שם ספציפי – הרופא ענה – ממישהו אחר, מתחום אחר. שאלתי – ולאן ללכת? הרופא הסיט ממני את עיניו אל עבר מפת העולם שהיתה תלויה בסמוך לתעודה המפוקפקת, ותוך שהוא ממולל באיטיות את אחד מתנוכי אוזניו, שוטט במבטו לאורכה ולרוחבה של תבל ולבסוף ענה – יהוד. לכי ליהוד. הזמנתי מונית.

מייד אחרי ה”שלום” וה”שימי חגורה” השגורים, שכח הנהג מקיומי, ושתק כמו דג. לא שאל לדעותיי בנושאי חלון, מזגן ורדיו. ולא התעניין בשלומי, בעיסוקיי, במצבי המשפחתי, במטרת נסיעתי או בתוכניותיי לעתיד, וטוב שכך, למי יש כוח להסביר שאין לי שום תוכנית, שאני כאן נוסעת ליהוד רק משום שאין לי משהו טוב יותר לעשות. אם בכל זאת הוא היה שואל, הייתי עונה – אתה יודע איך זה, מעבירים את הזמן. אבל הוא לא שאל ורק הביט קדימה ודבק בשתיקתו אותה פירשתי כעגמומית, על סמך העובדה שעם התקדמות המונה והמונית, כך הלך וגדל המרחק בינו ובין תחביבו שהיה, על פי האפליקציה, ים.

פתחתי עד הסוף את החלון. השענתי את הראש אחורה, עצמתי את העיניים והזכרתי לעצמי את הכלל החשוב ביותר בנושא ציפיות – להקטין. להוריד, להמעיט, לצמצם לאפס את הקיימות, וחדשות – לחסום מייד. גם לא לקוות ובטח לא לבנות, לא על ניסים, לא על ישועות ולא, על אף המלצת הרופא, על יהוד. בקיצור, לוותר – סיכמתי עם עצמי וכבר רווח לי. ניסיתי להסיח את דעתי במחשבות על דברים שאינם אני, עניינים מרוחקים ממני שלא נוגעים לי באופן אישי, כמו מתמטיקה בדידה, עיצוב חלונות ראווה, השתלת שיער בטורקיה כן או לא, גידול שמרים ביתי, גינון יפני, דילול מניות. מחשבותיי נדדו לאורך ולרוחב בסתמיות חסרת תכלית, ועד מהרה התפוגגו להן, ואני חזרתי בדיוק לאותה נקודה מייאשת שממנה יצאתי וממנה ניסיתי לחמוק. פקחתי את העיניים והסתכלתי החוצה. מה עוד נשאר לעשות במצב כזה.

מימין התנוסס הר הזבל. בשביל המתעקל עד לפסגה עשו דרכן באיטיות משאיות עמוסות כל טוב, פרקו תכולתן, והתגלגלו בחזרה למטה. מעל ההר חגה להקת עורבים ועמוד עשן דליל היתמר אל השמיים, כמו קורבן התמיד. שדה רחב השתרע חסר שימוש בין ההר לכביש ובשוליים, כשפניהם לתנועה, זקפו נערי ישיבה אגודלים בדבקות. בזו אחר זו חלפו מכוניות ולא עצרו. חלקן פנו דרומה לכיוון אשדוד, חלקן, וביניהן גם המונית, נותרו נאמנות לארבע-שש-אחת, שגמל להן על כך בפקק.

אולי מאס בשקט, אולי חשש להירדם, אולי היה זה צומת מסובים המלבלב ששיכך את געגועיו לחוף הים – כך או כך, לפתע הדליק הנהג את הרדיו בדיוק בפזמון רק בגלל הרוח בתוכי במוחי בנשמתי, שנקטע לרגל מעבר לדיווחי תנועה מפורטים מהרגיל היישר מהמסוק והנהג רטן – אז שיגידו כל המדינה סתומה ויתנו לשמוע מוזיקה. האור ברמזור התחלף מאדום לירוק, חילוף שלווה בצפצופים עזים ובצפירות רמות, שלמעט מתן פורקן רגעי לעצבים הקולקטיביים, לא קידמו את שחרור העומס במאום.

עמדנו בלי יכולת לזוז, תקועים בין שני טורי מכוניות מימין ומשמאל, טור נוסף מאחורינו ולפנינו – משאית. כשנהגה של זו, כאילו אמר לעצמו ואף על פי כן נוע תנוע, התחיל לנסוע אחורה, נשמעה חבטה אדירה והמונית רעדה כולה, ולראשונה מאז תחילת הנסיעה פנה אליי הנהג – את בסדר? ובעוד אני תוהה מה לענות, דלת תא המטען של המשאית החלה מתנדנדת ואז נפתחה, ואלפי תרנגולות פרצו החוצה בצווחות חדווה.

הן נפוצו לכל עבר, המוני כרבולות ונוצות על הכביש, על מכסי מנוע, על צמרות הרמזורים, למרגלות עמודי הבטון, על מעקות הגשר ותוך דקות ספורות צומת מסובים הפך לשדה כלניות מושלג. המראה היה מרהיב, ומלבד נהגי המשאית והמונית, שכבר היו עסוקים באומדן הנזקים, כל יתר הנהגים והנוסעים יצאו מרכביהם בטלפונים שלופים כדי לתעד את הרגע הנדיר, והיו גם מי שהתקשרו לדווח על האירוע החריג לרשויות.

מתחנת משטרת מסובים הסמוכה שלחו ניידת. הגיחה מתוכה לובשת מדים חמושה במגפון שקראה – יאללה, אין מה לראות, להתפזר, להתפזר! בטון שלא הותיר לציבור המצלמים ברירה אלא לחזור לרכבים, ובשיירה ארוכה,  שהוכוונה במקצועיות וללא משוא פנים על ידי אותה שוטרת, להתפזר.

ואז הופנה לוע המגפון לכיווני – את! מה את עושה כאן? אני איתו – עניתי והצבעתי על נהג המונית, שהכריז – אני איתו, עדיין לא סיימנו להחליף פרטים והצביע על נהג המשאית, שבדיוק חזר מתנשף ומקלל ממרדף לא מוצלח אחר מטענו והחל להדביק את דלת תא המטען בגאפה שחורה. השוטרת הורידה את המגפון, הרימה את משקפי השמש, הביטה בכולנו ודרשה לדעת – מי האחראי פה? בטח לא אני – הודיע נהג המונית ולשם הוכחה, הקליד בזריזות “חוף גבעת עלייה” בווייז, נכנס למונית, התניע, ובפרסה חדה חמק מערבה. 

ברוך שפטרנו מליצן מספר אחד – פסקה השוטרת, וכשעמדה לפנות למי שסומן על ידה כליצן מספר שתיים, נוכחה לדעת שאין צורך לזרז – זה כבר הידק את שולי הגאפה לדופן המשאית תוך השמעת המהומים של שביעות רצון, ואז טיפס למושב הקדמי, ושעט לכיוון גהה צפון. יפה – סיכמה נציגת החוק, ואחרי שהעיפה מבט בשעון היד הודיעה לי – מבחינתי, מעכשיו התרנגולות זה בעיה שלך. תפני לי את הצומת, אני חוזרת עוד שעה לבדוק.

מה כבר יכולתי לעשות? דחפתי אגודל ואצבע לפה ושרקתי. מכל קצוות הצומת, מקרקשות ונרגשות, הגיעו בריצה התרנגולות, התקבצו סביבי ותלו בי מבטים מלאי עניין, סקרניות לשמוע מה יש לי להגיד. אמרתי – אנחנו לא יכולות להישאר כאן, אבל אתן יכולות ללכת לאן שבא לכן, אתן חופשיות. אף תרנגולת לא זזה. הן נראו מבולבלות. כעבור כמה דקות תרנגולת אחת פסעה קדימה ואמרה – אבל לאן נלך? אנחנו לא מכירות מקומות. אחרת מתחה את צווארה ושאלה – ומה זה שם מעבר לחומה? וכשעניתי – הספארי, אריות, פילים, כולן שיקשקו כנפיים בבהלה והיא אמרה – בשום פנים ואופן לא. הצעתי שנחלוק מונית ונחזור אליי הביתה. לא רוצות מונית – הייתה התשובה – בחיים אנחנו לא עולות יותר על שום כלי רכב. אם ככה – אמרתי – בואו נעלה על הר הזבל.

האתר כבר היה סגור בשעה הזו, אז קפצנו מעל השער הנעול. אחת התרנגולות סרבה לקפוץ בטענה שזו השגת גבול ועבירה על החוק. אמרתי לה – זה מתחם על שם אריק שרון, אין כאן חוקים, והיא ענתה – מי זה לא מכירה, וקפצה. תוך כדי טיפוס במעלה ההר, כמה תרנגולות עיקמו את המקור והתלוננו על הריח. אמרתי – זה עוד כלום לעומת הסירחון של פעם וחשבתי לעצמי שגם אם מדובר בתרומה מזערית לגובהו של ההר, כמות מסוימת של זבל אני ייצרתי, ושמחתי – הנה, גם לך יש חלק בעולם הזה. 

עד שהגענו למעלה כבר כמעט החשיך והתרנגולות, שכל הדרך קרקרו מתי מגיעים מתי מגיעים, כרעו והכריזו פה אחד שמפה הן לא זזות. גוש דן היה פרוש לפנינו כמו בופה, ואני הצבעתי והראיתי להן – הנה תל אביב, שם זה רמת גן, שם חולון, ויותר רחוק זה ראשון והן עקבו בריכוז אחר התדריך ואמרו – כמה בתים, כמה אנשים. אמרתי – אל תדאגו, יש הרבה טבעונים. הן שאלו – גם את? שיקרתי – כן.

היה שקט על הפסגה ועכשיו גם חשוך. היינו רק אנחנו, ובמרחק – אורות קטנטנים מרצדים. התרנגולות התכנסו בעצמן, כל אחת בתוך הנוצות שלה ועם המחשבות שלה, ואני עשיתי כמותן. מחר אולי אצליח להגיע ליהוד – חשבתי – או שבכלל כבר לא אהיה זקוקה לה. יהיה מי שיגיד לי – את בסדר, שום דבר לא מקולקל בך. אני אשאל – בטוח? והוא יענה – את יכולה לסמוך עליי, בדקתי, ואני אאמין. ואז אני אזמין מונית הביתה, והנהג ישאל מה שלומי, ויהיה לי כוח לענות. אני אגיד – יותר טוב, משתפר מיום ליום, וזה לא יהיה שקר.